השופטת לאה גליקסמן
1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת נטע רות ונציג הציבור מר אורי שלוש; תע"א 8421/09), בה התקבלה חלקית בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין, בו התקבלה בעיקרה תביעתו של המשיב 1 (להלן -
המשיב) לתשלומים שונים בעד תקופת עבודתו וסיומה.
הרקע לבקשה, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק:
2. המשיב 2 (להלן-
מר שמחי) הינו הבעלים והמנהל של המשיבה 3 שהיא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה (להלן-
חברת השמירה). חברת השמירה התקשרה עם חברת דחן בע"מ (להלן-
המבקשת) בהסכם למתן שירותי שמירה בחניון לציוד מכני כבד השייך למבקשת. על פי ההסכם התחייבה חברת השמירה לספק למבקשת, בין היתר, שומר בחניון בימים א'-הי משעה 16:30 ועד שעה 7:00 בבוקר למחרת, ובערבי שבתות וחגים מהשעה 13:30 ועד למחרת בשעה 7:00. בעבור כל שעות השמירה הללו התחייבה המבקשת לשלם לחברת השמירה סכום כולל של 5,000 ש"ח.
3. המשיב הועסק כשומר לילה בחניון המבקשת 7 ימים בשבוע, במשך 14 שעות ביממה ברציפות בימי חול ו- 17 שעות ברציפות בימי שישי, בשבת ובחגים. המשיב הועסק בעבודה זו החל מיום 15.4.07 עד חודש אוגוסט 2009, עת פוטר מעבודתו.
להשלמת התמונה יצוין כי בהעסקת המשיב היה מעורב קבלן משנה, חברת י.פ.מישר בע"מ (להלן-
מישר), אשר איננה צד להליך, ועימה התקשרה חברת השמירה על מנת שתספק לה שירותי שמירה בחניון שמפעילה המבקשת ובאתרים שונים, בימים א' -ה' משעה 16:30 עד 7:00 ובשבתות ובחגים החל מהשעה 12:30 ועד למחרת בשעה 7:00. במסגרת אותו הסכם התחייבה מישר לדאוג לצרכי העובדים מטעמה, לרבות לשכר, לתנאים סוציאליים, להסעות, לציוד שמירה, לביגוד ולמזון.
4. ביום 26.5.09 פנה המשיב לעמותת "קו לעובד" (להלן-
העמותה) לקבלת ייעוץ בנוגע לתנאי עבודתו. בעקבות פנייתו שלחה העמותה הן לחברת השמירה והן למבקשת מכתב תלונה, בו הלינה על כך שתנאי העסקתו של המשיב אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק. בקשר לכך נאמר במכתב, בין היתר, כי המשיב הועסק 7 ימים בשבוע במשך 14 שעות בעבודת לילה בתמורה לשכר הנמוך באופן משמעותי משכר המינימום, ללא תלושי שכר, ללא החזר הוצאות נסיעה וללא זכויות סוציאליות נוספות.
5. משפנייה זו לא הועילה, הגיש המשיב באמצעות העמותה תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב ביום 13.8.09, עוד בטרם הסתיימה העסקתו. בכתב התביעה המקורי נתבע תשלום הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לקרן הפנסיה (להלן-
כתב התביעה המקורי). סמוך לאחר מכן פוטר המשיב מעבודתו. על רקע זה הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. לאחר קבלת החלטת בית הדין המתירה התיקון, הוספו לרכיבי התביעה בכתב התביעה המקורי תשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.
6. כל אחד מהצדדים הנתבעים טען בבית הדין האזורי להעדר יריבות בינו לבין המשיב. כך, מר שמחי טען לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, בשים לב למעמדו כמנהל וכבעלים של חברת השמירה. זאת, מעבר לטענה כי חברת השמירה עצמה לא היתה מעסיקתו של המשיב, היות והיא התקשרה עם מישר בחוזה קבלנות לצורך מתן שירותי שמירה בחניון. המבקשת טענה אף היא להעדר יריבות, בהסתמך על הסכם שנערך בינה לבין חברת השמירה, בו התחייבה חברת השמירה לספק למבקשת "מיקור חוץ" של שירותי שמירה וליטול על עצמה, בעבור התמורה שקיבלה ממבקשת, את מלוא האחריות הנגזרת מכך, לרבות האחריות להעסקת עובדים בחניון.
7. בית הדין האזורי קיבל את התביעה על כל רכיביה, תוך שקבע כי יש לראות במבקשת כמעסיקה במשותף של המשיב יחד עם חברת השמירה ומר שמחי, באופן המחייב את כולם ביחד ולחוד לשלם למשיב את זכויותיו, כמפורט להלן.
בית הדין האזורי קבע כי ההכרעה בשאלת זהותו של המעביד צריכה להיעשות לא רק על פי המבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה, אלא גם בכפוף לשיקולי מדיניות, ובכלל זה שיקולים שנועדו להביא לאכיפה יעילה של זכויות חוקתיות וזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד שיקולים מוסריים של מניעת ניצול ובעיקר ניצול של אוכלוסיות עובדים מוחלשות. משקל מכריע יש לתת למידת המעורבות וההשפעה שיש לנהנה מעבודתו של העובד על קביעת תנאי עבודה נצלניים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק, וכן יש ליתן משקל לרמתו ואיכותו של הפיקוח שמקיים הנהנה על תנאי העסקתו של העובד.
בית הדין קבע כי במקרה הנדון המבקשת השילה מעצמה כל חובה לפקח על תנאי עבודתו של המשיב ואף השפיעה על התנאים המחפירים בהם הועסק. בית הדין קבע כי המבקשת הכתיבה את העלות הכוללת של שירותי השמירה ואף את היקף שעות ההעסקה המרובות שנדרשו בתמורה לתשלום צנוע בסך של כ- 11 ש"ח לשעה כל היותר, שעה ששכר המינימום בתקופה זו עמד על סך של 19.95 ש"ח. עוד נקבע כי ניתן להתרשם מעדותו של סמנכ"ל המבקשת, מר לבנובסקי על אדישותה המקוממת של המבקשת לתנאי הניצול בהם הועסק המשיב. בית הדין הוסיף כי למבקשת היתה גם מעורבות יום יומית פעילה בהעסקת המשיב. בקשר לכך נקבע, בהסתמך על עדותו של המשיב, כי סמנכ"ל המבקשת, מר יהודה לבנובסקי הוא שמסר למשיב מה יהיה גובה שכרו והודיע לו על שעות עבודתו וימי עבודתו; הוא שהודיע למשיב על הפסקת עבודתו בתיאום עם חברת השמירה שהחליטה על הפסקת עבודתו לאחר הגשת התביעה; הוא שנתן למשיב הוראות בנוגע לאופן ביצוע עבודתו והוא היה הגורם לו נדרש המשיב לדווח במקרה של הופעת אנשים חשודים בחניון. על יסוד כל האמור לעיל קבע בית הדין כי יש לראות גם את המבקשת כמעסיקה של העובד, ויש להטיל עליה את היקף החבות הכספית הנרחב ביותר. לכן, בנוסף לחיובים שהוטלו עליה ביחד ולחוד עם חברת השמירה ומר שמחי, הטיל רק עליה חיוב בתשלום פיצויי הלנת פיצויים בסך של 20,000 ש"ח.
8. אשר ליחס בין חברת השמירה למשיב, קבע בית הדין כי רמת המעורבות של חברת השמירה בהעסקת המשיב היתה פחותה מזו של המבקשת, אך בכל זאת יש לראות אף בחברת השמירה כמעסיקה של המשיב ביחד ולחוד עם המבקשת. ממכלול הראיות עולה כי חברת השמירה נהנתה מעבודתו של המשיב והפיקה ממנה רווח. זאת, נוכח הפער בין הסכום ששולם לה על ידי המבקשת לבין הסכום ששילמה למישר כקבלן משנה. כן נקבע כי, כמו המבקשת, גם חברת השמירה הסכימה לתנאי העסקתו של המשיב, הנוגדים את החוק -היא הסכימה על היקף התמורה, בידיעה מראש כי תמורה זו לא תאפשר תשלום כדין בעבור שעות עבודתו בפועל של המשיב, הכוללים גם עבודה בשעות נוספות, שלא לדבר על תשלום עבור זכויות סוציאליות; חברת השמירה נמנעה להפעיל אמצעי פיקוח על קיומן של יתר החובות החלות על יחסים שבין עובד ומעביד.
בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר שמחי באופן אישי בכל רכיבי התביעה ביחד ולחוד עם חברת השמירה והמבקשת. בקשר לכך קבע בית הדין כי חברת השמירה, שבבעלותו הבלעדית ובניהולו של מר שמחי, עברה מספר עבירות חמורות על חוקי המגן באופן שפגע קשות בזכויותיו של המשיב כעובד. כך נקבע, בין היתר, כי חברת השמירה היתה מעורבת באופן אישי בתשלום התמורה בגין עבודת המשיב הנופלת בהרבה משכר המינימום השעתי ובכך הפרה את הוראות
חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987; היה לה חלק פעיל בקביעה או בהעדר פיקוח על שעות העבודה והיקף העסקה שלא בהתאם
לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951; היה לה חלק פעיל בהעסקת המשיב שלא כדין באופן רצוף במשמרות לילה, מבלי להעניק לו חופשה שנתית לפי
חוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951; חברת השמירה נקטה במדיניות רשלנית של "עצימת עיניים" בכל הנוגע לחובות הקבועות בחוק כגון היעדר הסכם העסקה ואי הנפקת תלושי שכר.
9. בית הדין קבע כי המבקשת ויתר הנתבעים לא הציגו ראיות לסתור את טענותיו של המשיב ביחס לרכיבי התביעה השונים להם הוא זכאי ואף לא הביאו ראיות של ממש לסתירת גרסתו של המשיב לפיה הוא פוטר מעבודתו סמוך לאחר הגשת התביעה ובעקבותיה. כמו כן, לא נסתרה גרסת המשיב לפיה הוא נדרש להוציא הוצאות נסיעה מדי יום מביתו בתל-אביב לחניון צומת ירקונים. עוד קבע בית הדין, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי המשיבים לא נהגו כדין בכל הנוגע לתשלום זכויותיו של המשיב, לרבות זכאות המשיב לתשלום הפרשות לקופת גמל בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקשת, חברת השמירה ומר שמחי, ביחד ולחוד, לשלם למשיב הפרשי שכר מינימום בסך 104,320 ש"ח, פדיון חופשה בסך 5,120 ש"ח, דמי הבראה בסך 4,330 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה בסך 17,808 ש"ח, פיצוי על אי הפרשות לקופת גמל בסל 16,329 ש"ח, פיצויי פיטורים בסך 23,328 ש"ח, חלף הודעה מוקדמת בסך 4,860 ש"ח, פיצויי הלנת שכר בסך 30,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח. כאמור, בית הדין חייב את המבקשת בלבד לשלם למשיב בנוסף תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 20,000 ש"ח.
10. המבקשת ומר שמחי הגישו ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 15.7.12, נעתר בית הדין האזורי באופן חלקי לבקשה והורה לעכב את תשלום מלוא הסכום בו חויבה המבקשת, בכפוף להפקדת הסכום בנאמנות בידי בא כוח המשיב, עד להכרעה בערעורים.
הבקשה וטענות הצדדים: